הגוף שלנו הוא הטבע שלנו

הגוף שלנו הוא הטבע שלנו

בני האדם הם חלק מהטבע. הטבע יכול להסתדר בלעדינו, אבל אנחנו בלעדיו, די קשה. למרות שלעתים קרובות אנו שוכחים זאת, האיזון המרהיב שבטבע, שאותו עדיין לא מצליחים לתפוס במלואו, קיים גם בגופנו.

התאים שלנו המורכבים ממולקולות מאוד קטנים עוברים התמיינות ומתרבים. יחד עם שיתוף פעולה של אנזימים שונים, נוירוטרנסמיטרים, הורמונים וחיידקים תאינו הופכים למערכת מורכבת המאפשרת התמודדות עם דברים רבים ובקלות.

ישנו עדיין חוסר ידע לגבי לא מעט מנגנונים בגופינו. יחד עם זאת, כל יום מגלים דברים חדשים ומבינים יותר. מה אנחנו כן יודעים?

ראשית, רעב ושובע קיים רק במוח. מה שקורה בפריפריה בגוף הוא קטבוליזם ואנבוליזם. כלומר, תגובות הרס ובנייה. היום אני רוצה לדבר על רעב-שובע במוח מאשר מה שקורה בפריפריה של הגוף. וגם על ההורמונים גרלין, לפטין ואינסולין שאותם אנו שומעים לעיתים קרובות כשמדברים על תזונה.

גרלין הוא הורמון המופרש מהקיבה כאשר היא ריקה ומאותת רעב למוח בזכות מערכת העצבים. למרות שהוא הורמון הרעב הכי מוכר בעצם מוח האדם יכול לגמרי לחוש רעב גם בחוסר קיומו. כי ברירת המחדל של המוח הוא רעב. אלא אם כן פקטורי השובע מדכאים את הרעב. מצב זה של המוח מניע אותנו לאכילה מתמשכת. במילים אחרות, הטריגר הגדול ביותר לצורך שלנו לאכול כל יום לאורך כל החיים הוא שמוחנו נע תמיד לכיוון הרעב.

פקטור השובע הידועה ביותר בקרב האנשים הוא ההורמון לפטין. לפטין מופרש מרקמות השומן כאשר מזון נכנס למערכת העיכול. עם כניסתו של המזון הגוף מתחיל מייד לסנתז חומצות שומן. בינתיים מופרש האינסולין כדי להוריד את רמת הסוכר העולה בדם ומכניס גלוקוז לתאים. אם אכלנו ארוחה גדולה, הפרשת האינסולין מגיעה למוח. אינסולין המגיע למוח פועל כגורם שובע יחד עם לפטין ומדכאים את הרעב. וככה הצורך שלנו לאכול נפסק באותות המופרשים מהמוח.

לעומת זאת, אם אכלנו ארוחה קטנה מדי לפטין מופרש ברמות נמוכות מכיוון שהתאים אינם מסנתזים מספיק חומצות שומן. ואינסולין מכניס את הסוכר בדם לתאים, אבל גם הוא לא מופרש ברמות מספיק גבוהות בכדי להגיע למוח. אז מה שקורה, הסוכר בדם פוחת ואנחנו שוב מרגישים רעבים מכיוון שגורמי שובע אינם מופרשים ברמות שהם מצליחים לדכא את הרעב.

מה שנותר במצב כזה: הגוף הפריש אינסולין, היה מעבר מסרים במערכת העצבית, תאי בטא בלבלב עבדו והתעייפו אבל המוח עדיין רעב. זו מה שקורה כאוכלים ביס פה ביס שם למרות שלא רעבים באמת. אבל לא מצליחים לעמוד בפיתוי של הריח או מראה מושך של אוכל בסביבתנו ולבסוף מרגישים רעב באמת. המתנה של חזרה על מקרים כאלה כמה פעמים ביום ולמשך זמן ארוך היא חוסר איזון ברמת הסוכר בדם, תאי בטא עייפים והסיכון לסוכרת. העובדה שמזון נגיש בקלות בכל זמן, שהוא הבעיה בעידן שלנו, מקשה מאוד על הימנעות ממצבים כאלה.

הטכנולוגיה מתפתחת, החיים משתנים. עם זאת אופי האדם, תפקוד גופנו, השעון הביולוגי שלנו לא משתנים באותו קצב עם הטכנולוגיה ואורח החיים החדשים. בעודנו רודפים אחר אושר, שלום ובריאות, אנו מתרחקים מטבענו ומקווים להפיק תועלת מהטכנולוגיה. אנחנו נופלים לתוך אשליה כזאת ושוכחים שאפילו הרגשות שלנו נשלטים על ידי מה שאנחנו אוכלים וההורמונים המופרשים בעקבות איתותים מהמוח. כאשר גם האפליקציות המחשבים קלוריות אינם עוזרים, אנו יכולים למצוא את עצמנו במעגל קסמים בלתי ניתן להרחבה.

לכן אני אומרת "חזרה אל הטבע, תזין את מהותך". לשם כך עלינו כבר לצאת למסע לגילוי הטבע שלנו. ולהתייחס אליו היטב ולהבין את הכוח המופלא שהוא מציע לנו. תמיד להיות מודע לטבע שבסביבותינו ובתוכנו! זה כל כך יקר וחשוב.

אני רוצה לסיים להיום באמירה שאני מאוד אוהבת.

"אתה מה שאתה אוכל. אז אל תהיה מהיר, זול, קל או מזויף. "

לחיי בריאותנו!

באהבה,

רוזי צרפתי