מטורקיה בדיוק היום לפני 50 שנה עלינו לארץ...

בדיוק היום לפני 50 שנה עלינו לארץ 20/12/1971. הייתי רוצה לספר לאותה ילדה תמימה שגדלה כמו נסיכה עטופה בחום ובאהבה מכל הסובבים לה עד לאותו יום, כמה החיים שלה הולכים להשתנות והדרך מאתגרת מאוד ולא קלה.

אמצע שנות 71 לפני שאני אמורה לעבור לחטיבת ביניים ההורים קבלו החלטה אמיצה לעלות לארץ ישראל. אבא כציוני עקשן חלם על היום הזה מאז נערותו. החלטה שקיבלו הייתה מתוך בחירה ולא אילוץ. הם היו באמצע שנות ה30 שלהם , 2 ילדים קטנים והורים מבוגרים שמרגע זה היו תלויים מנטאלית בילדים שלהם שזה ההורים שלי . גאה מאוד בהם , למעשה הקריבו את עצמם וחסכו ממני את הדילמות הקשות ובזכותם דורות ההמשך יהיה עתיד בטוח. הבנים המקסימים שלי צברים דור ראשון. גאה לציין .

בימים ההם היות ונושא העלייה לארץ ישראל היה רגיש מאוד הם לא שיתפו אותי בהחלטה שלהם ולא נאמר לי דבר. בשלב ראשון עברנו מעיר קטנה אדירנה , פריפריה , לכרך הגדול איסטנבול. התגוררנו שם כ- 4 חודשים עד שסיימו את כל הסדורים. המעבר מעיירה לעיר הגדולה לא היה פשוט עבורי (ספור שאספר פעם אחרת), אבל הילדה בת ה- 10.5 אפילו לא דמיינה איזה שינוי עומדת לעבור.

בוקר 20/12/71 עלינו למטוס אל על , חשבתי שאנחנו מגיעים כתיירים לטיול ארוך, כמו שהיה בשנת 68 לאחר מלחמת ששת הימים. ההורים די היו מתוחים וקיוו שהכל יעבור בשלום.

נחתנו במעון עולים רמלה , ללא שפה , בלי לדעת לקרוא באמצע שנת לימודים. ואז למחרת אבי ומנהל מעון עולים לקחו אותי לבית ספר "משה שרת" ברמלה. המנהל החליט שאכנס לכיתה ד' היות ואני לא יודעת שפה וזלזל ברמת הלימודים שבתורכיה. לפני שעלינו לארץ הספקתי להיות כמה חודשים בכיתה ו'. כשאבי ואני הבנו את המצב כמובן התחלתי לבכות ואבי לאחר ויכוח סוער עם מנהל בית הספר ולאחר מבחן במתמטיקה, המנהל הבין את רמת הידע שלי ואז החליט לשים אותי בכיתה ז'. בשורה תחתונה אבי לא הסכים ורצה שאמשיך מאותה נקודה שהפסקתי.

מיותר לומר בשנה הזו לא למדתי כלל, סתם יושבת בכיתה ומחכה כמה שיותר מהר לחזור הביתה. פשוט אף אחד לא התעניין, ההורים היו עסוקים בהישרדות ובבעיות שלהם ומערכת החינוך הייתה אטומה. לעומת זאת במעון עולים הייתי ילדה מאושרת , היו שם מלא ילדים עולים כמוני מדרום אמריקה, דוברי ספרדית. ופתאום כל שפת הלדינו ששמעתי מבית סבא וסבתא צפה ופרצה. עד העלייה לארץ מעולם לא דברתי לדינו. במעון עולים שפת הלדינו התחילה לשמש אותי וכך אספתי לי חברים מארגנטינה , צ'ילה, קולומביה, ברזיל , מדריד. היה לנו מועדון עם חיילת מדריכה שמה אירית בשירות לאומי שהיתה מקסימה ולימדה אותנו שירים ועל ארץ ישראל היפה....לאחר כשנה עברנו לדירת קבע והתחלתי ביסודי "משה הס" שבגבעתיים. הבית ספר היה קצת רחוק.

מה עובר בנשמה של ילדה עולה חדשה בת 12 מתבגרת ? מי יודע ומנסה להבין ?

בכיתה היינו 3 ילדי עולים וכל השאר ילידי הארץ. תהליך ההתאקלמות היה ארוך ומאתגר. הבדלי המנטליות , הביישנות והגאווה (תוצרים של ארץ המוצא), שפה חלשה שלא יכולה להביע את עצמי היטב. למזלי הייתה לי מחנכת מקסימה עם רגישות מאוד גבוה רות עמית ז"ל. חיברה אותי עם אחת התלמידות החזקות בכיתה ובקשה ממנה שכל יום תקדיש לי שעתיים אחרי בית הספר ותעזור לי בשעורים ובנוסף מורה פרטית לעברית כל יום וכך בזכותם סגרתי את פערי השפה והלימודים . הפער החברתי המשיך והיה אף מאתגר יותר.

בתחילה, הפתרון החברתי היה בשכונה שבה גרנו , היו מלא עולים כמוני מארצות שונות. בבניין שגרתי היו משפחות מהולנד , אוסטרליה , צרפת , עירק, פרס, ארה"ב, רומניה , רוסיה, מצרים. עברנו יחד את מלחמת יום הכיפורים, עברנו הילדים שלא שמענו על מלחמות ולא חיינו את האווירה שהיה בארץ בימים אלו היו מגבשים וכיפים. בילינו ושיחקנו יחד במקלט ללא שום דאגה. ילדות מאושרת שכל הזמן משחקים "למטה", מושג שלא קיים היום , כל אחד עם האופניים שלו כלי תחבורה ששימש אותנו הרבה. עם המעבר לתיכון, די התפזרנו עקב מעברי דירה ואז ניסיתי להיכנס לתוך החברה הישראלית. ניסיתי ללכת לתנועות הנוער. בתחילה הלכתי לנוער העובד והלומד וכבר בטיול הראשון ההורים שלי לא אפשרו לי ללכת , לא הבינו "איך זה שנער בן 16 ישמור עלינו". הזכרתי קודם פערי מנטאליות , לא יכולתי להיות שותפה בחוויות של הילדים. בתמימותי חשבתי אם אעבור לשומר הצעיר יהיה אחרת ... אבל שם הלכו גם לקיבוצים כחלק מהפעילות. ההורים הטילו וטו ואיסור ללכת לשומר הצעיר. כך גם היה בצופים. זה לא הצליח...בתקופת בית הספר רוב חברי היו עולים...

בצבא המצב השתנה, הייתי חיילת גאה ושם התחברתי והתערבבתי עם ה- "צברים" ולבסוף השגתי את היעד בדרך הקשה.

סגירת פער השפה והלימודים זה עניין טכני בלבד אבל קצת לתת את הדעת מה באמת עובר בנפש של ילדי עולים. הפער מצטמצם אבל תמיד נשאר. מצד אחד לעולם לא ארגיש צברית ומצד שני עברו הרבה שנים בכדי להרגיש תורכיה.

מצרפת את המחשבות של אחי ניסו אדטו – בזמן שעלינו היה כמעט בן 5

זו אחת ההחלטות שאני מלא הערכה, תודה וגאווה להורי היקרים ז"ל.

החלטה שעבורי ועבור אחותי היתה משנה חיים ואין ספק שגם עבור ההורים, אבל הם בעיקר אלו שהתמודדו עם כל המשמעויות הנלוות למשפחה מהגרת לארץ זרה. ניתק מחברים, משורשים, מתרבות, נופים, רמת חיים, שפה ועוד.

אני בוודאי כילד קטן לא הייתי מודע לגורליות ההחלטה והמחירים הנלווים לה, אבל כאדם בוגר אני יודע לאמוד את הקושי הכרוך בהחלטה לעלות לארץ עם זוג ילדים קטנים, זוג הורים מבוגרים ליחידת דיור קטנטנה במעון עולים.

בזכותם אני הכי ישראלי שיש, אבל לעולם "כתם הזרות" ימשיך לדבוק בי.

בעבר ניסיתי להסיר אותו ואף התביישתי בו היום מחבק אותו גאה ונהנה ממנו.

בזכות הורי אני בנותיי וכל השושלת העתידה עוד לבוא נטועים כאן מלאי גאווה.