סיפור עליית ארצה

סיפור העלייה לארץ של כל אחד מאתנו קשור בהיסטוריה המודרנית שלנו, ולכל אחד הסיפור המיוחד

שלו. יש מי שעלה לארץ, כי רצה להינצל מן האנטישמיות הדתית, ויש בשל האנטישמיות הלאומית, יש בשל הנאציזם או בשל הפוגרומים ברוסיה או בשל איבת הנצרות או האיסלם וכיוצא בזה. אבל יש כאלה שסיפור עלייתם קשור בעובדה שהם רצו לחיות בחברה חופשית, ובאופן שכזה להקים כאן מדינה שתשרת גם את היהודים הפזורים בארבע קצוות תבל – מדינה שתאסוף את כולם תחת דגל ציון. זה מה שאנחנו מכנים בשם 'ציונות', אידיאולוגיה לאומית בעלת חשיבות מרובה עבורנו.

מגיל 14 הייתי בקשר עם התנועה הציונית באיסתנבול – העיר בה נולדתי. חברתי לתנועת בית"ר שבעת ההיא הייתה בלתי חוקית בטורקיה, והיא זו שהפכה אותי להיות יהודי גאה, בניגוד להוריי שלא היו רוויזיוניסטים. הוריי למדו להיות שתוקים והקפידו שלא לערב עניינים פוליטיים. הם לא היו ערים לכך שהם יהודים מדרגה שנייה, וזאת בימים הדיקטטוריים של אתאתורכ בשנת 1923, כשרבות מן הזכויות שלהם נשללו בניגוד לזכותם של אזרחים אחרים. הדור העצוב של הוריי עיצב למעשה את חיי.

השנים חלפו בחברת חבריי וידיי עמם עבדתי כתף אל כתף, כדי להבטיח עתיד לדור הצעיר. היו אלה חבריי שעזרו לי לעבור שנים בסביבה עוינת בטורקיה, שבה ביססתי עסקים בתעשייה הפטרוכימית, ובכך הבטחתי תעסוקה למאות עובדים.

על אף הצלחתי הכלכלית, לימודיי, חוכמת המעשה שלי, הניסיון המקצועי שלי והעובדה שהתעשרתי מבחינה חומרית, כבר בגיל 40 חשתי שאיני יכול להמשיך ולחיות באיסתנבול. הסביבה הקרובה שלי לא תמכה ברצון שלי לעזוב הכול מאחור, ובעיקר היו שסברו שזהו מעשה חסר היגיון. אבל ההחלטה שלי הייתה בלתי ניתנת לשינוי. גם העובדה שלא מעט עזבו את טורקיה, כשהם עוזבים מאחור חבורה קטנה של חברים – גם עובדה זו תרמה לכך שלבסוף בחרתי לעזוב את טורקיה.

בשנת 1975 עזבתי לאירופה, ותוך שבוע השארתי מאחור את איסתנבול. עברתי לבריסל ואחר כך לשוויץ ולאיטליה ויחד עם אחי ייסדנו חברה לסיבים סינתטיים. בשנת 1985 עברתי לז'נבה וקיבלתי שם אזרחות שוויצרית. חשתי בדידות, ולכן בחרתי להתערות בחיים הקהילתיים וגם מילאתי תפקידים בהנהלת הקהילה. בתקופה הזאת ביססתי את קשריי עם מדינת ישראל. אחת לשלושה חודשים ביקרתי בישראל, והעובדה שמנחם בגין נבחר לראשות הממשלה גרמה לי סיפוק רב במשך שבועות ארוכים.

כבר בשנת 1980 בעידוד גורמים פוליטיים החלטתי להשקיע במדינת ישראל, ובכך ראיתי מעשה ציוני. כך הקמתי את רשת המרכולים "מטרו" והצעתי פרנסה למאות ישראלים שרבים מהם היו עולים חדשים מטורקיה. באותה השנה ייסדתי את "קרן יהושע סלטי". הקרן הזאת תמכה עד כה באלפי צעירים ישראליים ממשפחות יהודיות-ספרדיות ברכישת השכלה גבוהה.

בשנת 2003 ייסדתי בתוך אוניברסיטת בר אילן את המרכז לחקר הלאדינו, ובשל כך מאות סטודנטים נחשפים לתרבות הלאדינו ולומדים אותה. בעקבות ההצלחה המרשימה של המרכז לפני כשנה הוא הפך למכון סלטי, ועד כה סיימו לימודיהם 14 תלמידי דוקטורט – הישג ייחודי ויוצא דופן בתחום הלאדינו. למכון הזה יש את הספרייה המחקרית העשירה בתחום הלאדינו וגם אוסף נדיר של כתבי יד וספרים בלאדינו – מרבית הספרים נתרמים על ידי יהודים-ספרדים. גם מסמכים היסטוריים, אוספים של עיתונים מתווספים ומעשירים את הספרייה.

בשנת 1991 פרשתי לגימלאות. סגרתי את כל עסקיי בטורקיה, שווייץ ובארצות אחרות כדי להגיע ולחיות במדינת ישראל חיי קבע. רציתי להגשים חלום ילדות ולחיות במקום שבו ילדיי ונכדיי יהיו לידי. המשימה לא הייתה קלה, במיוחד ברכישת העברית – שפה שאם לא הכרת אותה מילדותך הלמידה שלה היא משימה כמעט בלתי אפשרית, אבל על כך נאמר בטורקית ש"גם לבת של הקאדי (השופט) יש מגרעות". אשר על כן שהעברית תהיה המגרעה היחידה שלי.

אני גאה לחיות במושב, בבית משל עצמי. אני ממשיך בעשייה חברתית, במעשי צדקה ובתרומה להתאחדות יוצאי טורקיה. אני נרגש לראות את המדינה הקטנה שלנו צומחת ומתפתחת הודות לחוכמה ולתושיה – השגים שאפילו סביי וסבותיי לא חלמו. הדור שלי זכה לראות את האור של החברה הישראלית, שדואגת לפתח את המדינה מדי יום.

אין ספק, כי בפני החברה הישראלית ניצבים אתגרים רבים – במיוחד כדי לאחד את כל חלקי העם וכדי להגיע לשלום עם השכנים הערבים.

על אף שעלתי לארץ בגיל מתקדם אני חושב שהמאמץ היה כדאי.