קרוב לשלושים שנה לאחר המצאתו, הסמארטפון, המשתכלל מיום ליום, כשמו כן הוא - טלפון
חכם, אנרגטי ואלגנטי. טלפון זה נכנס לכל כיס אבל בו זמנית, אם להתבטא בבוטות, הוא רמאי וגורם לסבל רב בעת שאנו מצפים לשקט.
אנחנו לא נפרדים ממנו כלל למעט זמני השינה, וכיום, קטנים כגדולים, לרובנו יש אחד כזה. זה מזכיר לי שבילדותי באיסטנבול בשנות הארבעים והחמישים היינו הולכים לראות את סרטי המערב הפרוע. הקאובויים לא היו מסתובבים ללא אקדחים בחגורתם, ונהגו להיכנס עם האקדחים אפילו כשהתרחצו בגיגית עץ והחזיקו אותם בתוך המים כי חששו שמא יותקפו. באותה תקופה נהגנו לשחק ולחקות את הקאובויס שהיו באופנה, ונהגנו להצמיד לחגורתנו אקדחים מפלסטיק שמהם לא נפרדנו. כיום האקדח של הימים ההם הוחלף בטלפון הנייד.
ההשלכות של הרגל חדש זה, החזקת הטלפון התמידית ביד כדי להקל על עצמנו את התקשורת בדיבור, בכתב ובהעברת מידע במהירות הבזק, כבר ניכרות; הרגל זה גוזל זמן רב, והשפעותיו השליליות ניכרות בחיי היום יום. הפכנו לאנשים לא פעילים, ישובים רוב היום, לא עושים ספורט, לא מחפשים אחר אנשים או פעילויות, די לנו בטלפון הנייד.
מה עוד שהתרחקנו מחברים, הפכנו להיות לא חברותיים, אפילו שיחות נשים מתקיימות במטבח באמצעות הטלפון ואין אנו יוצאים עוד לגינות , לביקור בבתי חברים או לבתי קפה. המופנמות וההתבודדות שנוצרו מכות שורש בדור הצעיר, השקוע רוב הזמן ליד המחשב או בעיסוק בטלפון הנייד. אפילו בערב שבת אנו רואים אותם יושבים מסביב לשולחן בראש מורכן, מסתכלים בניידים שעל הברכיים, ותופעה זו מפריעה מאוד לנו, המבוגרים.
חשבתי לעצמי מה לומר לנכדות שלי כדי שישתחררו מדרך התנהגות זו, ולא ישתמשו בטלפון בשולחן השבת והחלטתי לשלוח להן מסרון. "יקירותיי,
יודע אני שאתן אוהבות לבקר אותנו, להיות אתנו בערב שבת, אבל הבאנה בחשבון שסבא וסבתא אוהבים שידברו איתם ויקשיבו להם. לכן אני מתחנן ומבקש מכן לא להסתכל על הטלפון שלכן בזמן שאתן יושבות עמנו ליד השולחן. יודע אני שאתן מעריצות את הכלי הזה שלכן, ולמרות כל מה שאגיד לכן ,לא תרפו ממנו.
רק שתדעו שהרגל זה מסוכן ויכול להפוך להתמכרות. אני יודע שהשפה הכתובה שלכן הפכה להיות מעורבת באנגלית, ושהגעתן לכך שקשה לכן לנסח משפט נקי ממילים בשפה זו. משום כך שפתכן הולכת והופכת לשפה היברידית (מעורבת) בין עברית לאנגלית שאנו, המבוגרים, בקושי מצליחים להבינה. אני יודע מה אתן חושבות עלי , אבל אני מבטיח לכן שאני לא נגד הקִדמה ולא נגד המכשירים המודרניים שעשו מהפכה בחייכן. הנקודה היחידה שמדאיגה אותי היא שההיצמדות העיקשת שלכן לטלפון מונעת מכן פיתוח קשרים בלתי אמצעיים עם בני אדם.
כן יקירותיי, אני מקבל את זה שאני מאוד מבוגר ולא שייך לדור שלכן. נולדתי וגדלתי בתקופה שונה ואולי אני לא אופנתי בעיניכן , אבל דעו שהרצון שלי הוא כמו שלכן; להיות מאושר, ומאוחד בחיק המשפחה רוצה אני ליהנות ולשבת אתכן ולספר לכן את סיפוריי ולשמוע את אלה שלכן.
אני כותב לכן את ההודעה הזו משום שאני יודע שהתמונות והכיתוב נשארים אתכן אחרי מאה ועשרים, ומי יודע? ייתכן שיום אחד עוד יביאו לכן תועלת."
קוראים יקרים , מה אתם חושבים? האם רצוי לשלוח לנכדים את המסרון שכתבתי ? אם אתם מסכימים עמי, תרגמו נא את דבריי לשפה שהם מבינים, ועודדו אותם לטפח יחסי אנוש ולא רק לשלוח מסרונים והודעות טקסט.
;השפה לאדינו