הזקן והמדינה

הזקן והמדינה

סלים אמדו

בגילי אינני נעלב כשקוראים לי "זכן". נכון שנעים יותר הביטוי "אדם מבוגר" או "אישה מבוגרת" במקום "אישה זקנה". יש גם כינוים אחרים, כגון גמלאי, פנסיונר, ישיש, כשיש.

גה מזכיר לי את הנשיא המנוח יצחק נבון, שהיה אומר : "בגיל 70 מתחילים לקרוא לך "שיש, בגיל שמונים הגעתה לגבורות (!) ואז אתה ישיש. גיל 90 זה כבר באהשיש (!)"

דווקא בעליה לתורה של אדם מבוגר היו קוראים לו "הישיש הנכבד", כך שזה לו נורא. אבל כשאומרים "זקני צפת עוד לא ראו דבר כזה" הכוונה לאנשים עם ניסיון חיים.

פחות חשוב הכינוי, יותר חשוב איך חי אדם בשלש האחרון של חייו. תמיד מאחלים לו בריאות ואריכות ימים. אבל זו תקופה לא קלה. גם הזקן רוצה לחיות יותר, לראות את הצלחתם ואושרם של ילדיו ונכדיו. ההבדל בין כל יצור חי ובני אדם זה שהאדם משתמש בכוח המחשבה.

בצער רב אנו רואים שנשים וגברים בגיל צעיר רואים את סוף חייהם עקב מחלות חסוכות מרפא, או בהגנת המדינה, או במכת טעונות הדרכים. .אין דבר עצוב מזה. אבל אדם בטבעו רוצה לחיות. . אם הוא רוצה למות, וזה לא רק הזקנים, מכנים אותם "חולים עם נטיות אובדניות" ומטפלים בו.

בימנו בישראל, גבר או אישה מגיעים לגיל הפנסיה אחרי שנים רבות של עבודה, גידול ילדים, לחנך אותם ולתת להם להתבסס בחיים. אם לא הגיעו להישגים כלכליים משמעותיים בעצמם או קיבלו ירושה, חייבים לחיות עם תקציב מצומצם יותר. אם הו מקבל פנסיה, זה לא סכום זהה למשכורת שלו לפני הפרישה, זה לא מכיל את השעות הנוספות והבונוסים.

עם הוא היה עצמאי, אין לו פנסיה, וחייב לחיות מקצבת זקנה מביטוח לאומי , מתרוקנות. אם גמלאי הצליח בחיים וצבר סכומים יפים, .ייתכן שהוא יכול להסתדר ללא עזרא של ילדיו. אבל לרוב, מצוקת ההורים מחייבת את הילדים להוציא סכוים רציניים לתמיכה בהורה סיעודי.

בישראל 1 מייליון אנשים מעל גיל 65. חלק נכבד מזה מעל גיל 75. 30 % מתחת לקו העוני, לצערנו..

חסכונות, ככל שמתחילים להשתמש בהן ללא הכנסות מספיקות, מתחילות להיגמר. ללא ברירה, זוג זקנים חייבים לקצץ בהוצאות יום יומיות, לותר על הרבה דברים, כאשר הוצאות אחרות (תרופות, מוצרי ספיגה, טחפולים שמחייבים השתתפות עצמית וכו. ) הולכות ותופחות.

הנושא חמור יותר באשר פונים למוסדות (ביטוח לאומי, קופת חולים) לצורך קצבת סיעוד או מימוש הביטוח הסיעודי, שלמעשה שילמת פרמיה שנים רבות, לא הגיל, לא דו"חות רפואיים משכנעים, אתה עובר מבחנים להוכיח שאתה דובר אמת ולא מתחזה, שקשה לך ללכת, להתלבש, להתרחץ , לשלוט על הצרכים וכו. בסוף משתדלים לרוב לתת לך שעות סיעוד שבועיות פחות ממה שאתה צריך. את היתר אתה מממן בעצמך.

לא פעם רואים זקנים וזקנות מתלבטים בין מזון לתרופות בגלל קשיים כספיים. זה לא ראוי לחברה הישראלית שמתגאה בהישגיו הכלכליים, ובחברות היי-טכ שנמכרות במיליוני דולרים.

לאחרונה התבשרנו על עודף תקציבי של 10 מיליירדי דולרים עקב הכנסות במכירת חברת "מוביליי., והממשלה מתלבטת מה לעשות :בין הורדת מיסים לחברות להגדלת תקציב הרווחה. קשה מאוד להבין איך למרות מצוקת נכים שמפגינים וחוסמים דרכים, משפחות מתחת לקו העוני ( בין אלה שעובדות ולא מרוויחות מספיק ), קשישים אם מקרר ריק.. איך עדיין נתן להתעלם מהבעיה האנושית לתובת שיקולים כלכליים חשובים ככל שיהיו..

ייתכן שבאמת חברה גדולה שמשלמת פחות מס מסוגלת להפריש יותר להשקעה וליצור מקומות עבודה. אך במציות, השליטה של חברות מגה-מונופוליסטיות חזקות מקשות על העסקים קטנים ביבוא בלעדי וביצור מוצרים ושיווקם. , עסק קטן לא מסוגל להחזיק מעמד מולם, לא נירא לי שבהגדלת רווחיותן של החברות גדולות יעשה שימוש נכון של אותו העודף שבתקציב.

אזרח זקן הנו אדם שכל חייו עמל ותרם למדינה: בתשלום מיסים, בשירות בצבא, בגידול ילדים, בבניית חוסנה הכלכלי והחברתי של המדינה. אנשי מדע ורפואה מאריכים את תוחלת החיים של אנשים, אבל מתרבות הבעיות של אותם האנשים שחיים יותר. מדינת ישראל חייבת להיות מדינת רווחה באמת. אסור שיהיה תאום בין רמות החיים של אזרחיה. חוסנה החברתי-כלכלי תלוי בצמצום פארים ולמנוע שיהיו עניים.

זה לא ענין של הסכם קואליציוני ופשרה בין מפלגות חרדיות וחילוניות. זה ענין של צדק חברתי ולב.